קדושים תהיו. לפי שלמעלה סיפר התועבות שעשו אנשי הארץ. שהם דברים מאוסים. מצד עצמם הם מאוסים. אבל היא תלויה בדברי קדושה ופרישות מהדברים המותרים. כאומרם קדש עצמך במותר לך. וכן בדברים אחרים שהם קדושה ופרישות מצד עצמם הם מאוסים אבל היא תלויה בדברי קדושה ופרישות מהדברים המותרים. כמו פרישת נדה וזיבה. ופרישה מאכילת דברים טמאים. וכן דברים אחרים נזכרים בזאת הפרשה שהם כולם מדות נאותות לנפש. להפריש מהמדות המגונות. ולכן אמר קדושים תהיו כי קדוש אני. כי אחר שאני קדוש ראוי לכם שתהיו קדושים ומופרשים מהדברים הבלתי ראוים. ולפי שזאת הפרשה בה תלויה כל קדושת ישראל. והיא כוללת עיקרי כל התורה כמאמרם ז"ל. אמר דבר אל כל עדת בני ישראל כי לפי חשיבותה נאמרה בהקהל לפי שיש בה כל עשרת הדברות. ופארות וענפים שאר המצות כולם הנזכרות בזאת הפרשה. והכניס בכאן וכי תזבחו זבח שלמים לה'. לפי שנאמר בו כי את קדש ה' חלל. והפונה אל האלילים ועושי אלהי מסכה הוא מחלל את השם. וכן סמך לזה בכאן לפי שנאמר אל תפנו אל האלילים. ואולי יאמרו כי השם צוה שלא לעבוד עבודה זרה. וצוה שיעבדוהו בקרבנות ושלמים. לזה אמר אינו כן. כי אני לא צויתי לכם לזבוח זבחי שלמים אלא לרצונכם ולא לרצוני:
אח"כ צוה על העניים בלקט שכחה ופאה. ובשבועת שוא ובגניבה ובגזלה בלשון הרע ובשנאת חנם. לפי שהם מדות המטמאות הנפש והגוף. ולפי שאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. חזר לומר לא תקום ולא תטור וגו'. כי השנאה בפועל או בפה. ושלא יאמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני. וא"ת אם הוא נוטר לי איבה למה לא אעשה כן גם אני. לז"א ואהבת לרעך כמוך כי זה כלל גדול בתורה. להורות לנו שאין ראוי להיות חילוק ופירוד בין איש לחבירו. אלא לדון לכל אדם לכף זכות כאלו היה הוא עצמו. וזהו אני ה'. כי כמו שאני ה' אחד. כן ראוי לכם שתהיו גוי אחד בלי חלוק. וסמך לזה בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. לפי שכל הדברים נבראו במעשה בראשית למינם למינהו בענין שלא יהיה ערבוב בין הדברים. והכלאים באדם ובבהמה הוא ערבוב מין בשאינו מינו. וזהו לשון כלאים לשון מניעה כמו ויכלא העם מהביא. וזהו כלאים מניעת הכוחות ממה שנבראו. ולכן כמו שצוה בישראל לפי קדושתם שלא יהיה ביניהם ערבוב. אלא אחדות שלימה ואהבה. ולא לשון הרע ונטירה ושנאה. כן צוה ג"כ שלא יזרעו כלאים ולא ילבשו כלאים. שהוא ערבוב הכחות. וסמך ג"כ ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. לפי שזה ג"כ מענין כלאים וערבוב זרע במקום שאיך צריך:
והנה בזאת הפרשה תמצא שהתחיל קדושים תהיו כמדבר עם הרבים. וכן אל תפנו אל האלילים. ואח"כ אמר ובקוצרכם לא תכלה. כמדבר עם היחיד. ואח"כ אמר לא תשבעו וחללת וכן הרבה כיוצא בזה בכל התורה ראה אנכי נותן לפניכם. אבל זה הרמז גלה בזאת הפרשה באומרו ואהבת לרעך כמוך. באופן שבזה רמז שאין ראוי להיות חלוק ביניהם אלא כאלו היו איש אחד. באופן שאע"פ שיהיו ישראל אלף אלפי רבבות. כולם חשובים כאיש א' בלי חילוק ופירוד: ולזה התורה ברוב מדברת עמהם כמו שמדבר עם היחיד ואומרת אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך לא תעשוק את רעך. וכשמדבר לשון רבים מדבר עם הרבים כמו שמדבר עם היחיד. ולזה אמר התנא עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם לפי שעשרה כמאה. ומנין אפי' ה' ומנין אפי' א'. לפי שהא' הוא כמו עשרה מאה ורבבה. ולכן אפי' כשמתחיל לדבר בלשון רבים מסיים בלשון יחיד כמו לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך מהטעם שזכרנו. וזה היתרון יש לאומה ישראלית מכל האומות שכולם חשובים כאיש א'. וזה מצד פטרונם ומצד נפשם. מצד פטרונם שהוא ה' אחד. ומצד נפשם שהיא חצובה מכסא כבודו. ואחר שכל נפשותם חצובות ממקום אחד. גופם ראוי שיהיה אחד. וזהו ודגלו עלי אהבה. שדגלו הוא ה' אחד. וזהו אהבה שעולה כמו אחד. ולכן בעשו הזכיר ו' נפש ואמר בהם נפשות ביתו. וביעקב שהיו שבעים אמר שבעים נפש:
אח"כ אמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל לפי שזה דבר הראוי לקיום העולם. כמו שאמר שלמה גם את העולם נתן בלבם. כי השם נתן זאת התשוקה וחשק הבניינים והנטיעות בלב האדם. לקיום בני העולם. שאלמלא כן כל אחד יאמר מה לי לנטוע אילן זה. אחר שאין לי בן. או אע"פ שיהיו לי בנים. מה לי אם הבאים אחרי יאכלו פריה או לאו. לזה אמרו שאהבת עולם ותשוקת הבנין והקנינים ממשיך האדם אחר אלו הדברים. וכבר הביאו במדרש מלך א' שראה זקן אחד שבע ימים שהיה נוטע אילן. ושאל לו המלך אתה נוטע זה האילן אחר שאתה זקן מאד. א"ל אם אני לא אזכה לאכול מפריו אולי יזכו בני. וספר המאמר כי לאחר זמן הזקן עצמו הוליך מפירות אותו אילן מנחה למלך ושמח בו שמחה גדולה וכו'. וכל זה משום שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה:
ואמר וערלתם ערלתו את פריו. לפי שלא יאמר אדם למעלה צוה לי על הכלאים. ואחר שאהיה מוזהר מן הכלאים. יכול אני לאכול מיד מהזרעים. ומהנטיעות בלי שום עכוב. לזה אמר אינו כן כי אפילו שלא יהיה כלאים. אתה מוזהר על הנטיעות שלא תאכל מפירותיהן ד' שנים הראשונים. לפי שהערלה היא כעין כלאים. וכמו שצותה התורה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לפי שהוא בא מכח הטומאה שהוא ערבוב הכוחות מרוח הטומאה. אשר רוב התורה ומצותיה אינן אלא להרחיק ממנו כח הטומאה. כאומרו ואת הצפוני ארחיק מעליכם. לכן צותה שלא תלבש שעטנז שהם שני כוחות הטומאה מעורבין זה בזה. ולכן צוו החכמים בקבלה לזיין אותיות שעטנ"ז ג"ץ בזיונין ותגין שנתראים כתרי אותיות. שהם כתר התורה וכלי זיין. להצילנו מכף מעול וחומץ. הוא עשו הוא אדום כולו כאדרת שער. ולכן צותה התורה וערלתם ערלתו. לפי שהם נקראים ערלות פלשתים. כמו שאמרנו שביציאת מצרים שבר הש"י ד' ערלות המנויות בפסוק וה' הכה כל בכור. ולכן בענין האילנות כל זמן של שלשה שנים שהערלה והקליפה נדבקת בהם. צותה התורה שלא נאכל פרי כזה לפי שהוא טמא ולכן לא יאכל. אבל בשנה הרביעית אמר קדש הלולים לה'. לפי שכבר יצא כח הטומאה מהאילן וראוי לשרות בו קדושה. וזהו קדש הלולים לה'. ובכאן רמז שראוי להלל ולברך לשם בברכת הפירות. וכן רמז בכאן כמאמרם ז"ל הלולים תרי. שבכאן כלול ברכת הריח גם כן. וכן סמכוהו אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה. איזה דבר שהנשמה נהנית בו זה הריח וזהו קדש הלולים לה'. ולפי שהתורה אסרה אכילת פרי הערלה. שהוא דבר של טומאה מצד הכישוף והשדים. סמך מיד לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. וכן לא תקיפו פאת ראשכם ושרט לנפש. כולם דרכי האמורי המנחש. וחתם הפרשה אל תפנו אל האובות שהוא דבר של נחש וקסם גם כן. וסמך מפני שיבה תקום. לפי שד"ת וחוקותיה ומשפטיה הם דברים עמוקים. ואלו חיה האדם אלף שנים פעמים לא ישיג אחד מיני אלף מסתרי התורה. לזה אמר מפני שיבה תקום. כמו שדרשוהו בזוהר קודם השיבה בהיותך נער. תקום לעסוק בתורה ולהיות איש. ובזה והדרת פני זקן כדכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה. באופן שבהתמדת התורה ישיג סודות התורה וסתריה. אחר כך הזהיר באונאת הגר ובמשפט. כאומרו לא תעשו עול במשפט. לפי שאלו הדברים הם ג"כ מטמאים הנפשות. ומקנין בהם מדות מגונות ולכן רמוז בזה גם כן שראוי לאדם להתנהג במדת טובות. ולשקול כל הדברים בפלס ומאזני משפט. בענין שלא יצא מן השורה. וזהו במדה ובמשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק. ולכן אמרו איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק ואין שלך צדק. לרמוז שאפילו בדיבורו ראוי להשמר ולהשקט בענין שיעמוד בדיבורו ולא יחל דברו:
